לצייר עשרות שנים בלי להראות לאף אחד: מה זה שומר ומה זה עולה

יש תיקייה, או מגירה, או ערימת דפים מתחת למיטה. בתוכה עבודה של שנים, ואף אחד לא ראה אותה. לא חבר, לא מורה, לא אדם אחד ברשת. כשעולה המחשבה להראות אותה למישהו, השאלה שמגיעה ראשונה היא בדרך כלל לא שאלה על העבודה. היא שאלה על האדם עצמו: למה שמרתי את זה כל כך הרבה זמן, והאם זו הייתה זהירות או פחד.

לשאלה הזאת אין תשובה אחת, וכדאי לדעת את זה מן ההתחלה. מה שכן קיים הוא תיעוד של אנשים שעשו בדיוק את זה, לאורך עשרות שנים, וארבעה סופים שונים לחלוטין. כדאי להכיר אותם לפני שמחליטים משהו.

ארבעה אנשים ששמרו את העבודה לעצמם, וארבעה סופים שונים

אמירה בוקק נולדה בישראל ב־1945, לבקנית ובעלת לקות ראייה עם תעודת עיוור, גמלאית של מערכת החינוך במגוון תפקידי הוראה והדרכה. בכתבה של יובל בגנו במעריב מיוני 2023 נכתב שהיא ציירה לאורך כל שנות חייה ושמרה את כישרונה לעצמה [1]. בלשונה שלה: "תמיד ציירתי אך ורק לעצמי. ידעתי שאיני יכולה לדייק. אזרתי אומץ להציג את הציורים שלי רק כשהייתי כבר סבתא" [1].

הזהירות והמקצוע שלה הם אותו סיפור, ושווה להתעכב על זה. היא מתארת בעצמה איך בנתה שיטת עבודה סביב המגבלה: "אני קונה בדי ציור גדולים כדי שאוכל לצייר דמויות גדולות שאוכל לראותן, עובדת בצבעים עזים ומנוגדים ועל רקעים כהים, וכדי שאוכל להבחין בין הדמויות אני מייחדת לכל דמות צבע בולט משלה" [1]. התערוכה שעליה מדווח שם היא תערוכת היחיד הרביעית שלה, שמונה ציורים במוזיאון הילדים בחולון [1]. היא שברה את השתיקה של עצמה, בעצמה, בזמן שהייתה כאן כדי לראות את זה.

זינאידה פוזדניאקובה (1940 עד 2024) הגיעה מן הכיוון ההפוך. בכתבה של יקיר שגב בכלכליסט מספטמבר 2025 נכתב שהיא למדה אמנות בברית המועצות, ניחנה בכישרון ובטכניקה רישומית מעולה, הציגה ברוסיה, ויצירותיה נכללו באוספי מוזיאון פושקין וגלריה טרטיאקוב [2]. היא עלתה לישראל ממוסקבה בשנות התשעים, ואז, בלשון הכתבה, "בארץ ניסיונותיה הראשונים להציג נענו בדחייה, והיא חששה שהסיבה נעוצה בזרות הלשונית והסגנונית שלה" [2]. היא התפרנסה גם מהוראת אמנות, חיה בירושלים, והסתגרה אמנותית בביתה. דף הפייסבוק שלה היה החלון היחיד שלה לעולם הציבורי [2].

האוצרת יוליה יבלונסקי נתקלה בשמה כמעט במקרה בזמן לימודיה לתואר שני בבצלאל, חיפשה אותה שבוע בירושלים ב־2021, ומצאה אותה בביתה בגיל 82 [2]. התערוכה "זרה" בגלריה בנימין בתל אביב היא הפעם הראשונה שעבודותיה הוצגו לציבור, שנה לאחר מותה [2]. הציירת אולגה קונדינה, שהכירה אותה עוד במוסקבה, אומרת שם: "היא היתה מאוד ביקורתית ותמיד חששה איך תולים אותה ואיפה. אם היא היתה יותר זורמת ויותר פתוחה בטח בחייה היא היתה נכנסת לברביזון החדש כמאייסטרית המבוגרת שלנו" [2].

פנחס ליטבינובסקי (1894 עד 1985) הוא המקרה שהכי קשה להסביר בעזרת חוסר ביטחון. הוא חתן פרס ישראל לציור לשנת 1980, מן האבות המייסדים של האמנות הישראלית, ומי שצייר דיוקנאות של ראשי ממשלה ונשיאים [5]. ובכל זאת, כפי שכותבת רותי קדוש במעריב ביולי 2024: "ליטבינובסקי לא היה חלק מחבורה אומנותית, לא הרבה להציג מעבודותיו ולא נהג לתארך אותן או לתת להן שמות. מלבד ציורי הדיוקנאות נמנע מלמכור את יצירתו" [5]. ברי דייוויס, שכתב בג'רוזלם פוסט על אותה תערוכה בבית אבי חי בירושלים, מוסיף פרט חד יותר: ליטבינובסקי מעולם לא העניק ראיונות ולא הגיב לביקורות על עבודתו [4].

האגודה על שמו, שהקימו שתי בנותיו ב־1987, מגדירה את מטרתה בלשונה כך: להביא את אמנותו לידיעת הציבור, ולהפוך את ציוריו הרבים והבלתי מוכרים לנכס תרבותי שאפשר לראות, ללמוד ממנו וליהנות ממנו [3]. המילה "בלתי מוכרים", בפי בנותיו של חתן פרס ישראל, על גוף העבודה של אביהן, היא אחד הדברים החדים ביותר שיש בתיק הזה. כשמת, היה בביתו בירושלים מספר של כ־6,000 ציורים, וכאלף מהם זוהו כעבודותיו המשובחות ומוצגים באתר האגודה [3]. ובלשון האגודה: "ככלל, ליטבינובסקי לא מכר את ציוריו. אך כדי להתפרנס, צייר דיוקנאות בהזמנה" [3].

מה שקרה לעיזבון אחר כך הוא סיפור נפרד, וחשוב לא לערבב בין השניים. בכתבה בג'רוזלם פוסט נכתב שאחרי מותו טיפלה בתו דפנה בקטלוג העבודות, שלאחר מותה הופקד הנכד אלון על העיזבון, ושמסיבה כזו או אחרת רוב העבודות הושמדו לאחר מכן ונותרו כשש מאות [4]. מעריב מתארת את אותו אירוע באותם מונחים, השמדה מסיבית בידי נכד הצייר [5]. אף אחד משני המקורות אינו נותן סיבה, ולכן לא תומצא כאן אחת.

לוצ'יטה הורטדו (1920 עד 2020) היא המקרה היחיד מן הארבעה שבו ההכרה הגיעה בזמן. בהספד של וולאס לודל בארט ניוזפייפר נכתב שהיא הציגה תערוכת יחיד אחת ב־1974, ולא הייתה לה שנייה במשך למעלה מארבעים שנה, עד תערוכה קטנה בגלריה בלוס אנג'לס ב־2016 [6]. ב־2018, בגיל 97, עבודותיה נכללו לראשונה בביאנלה גדולה, במוזיאון האמר; באותה שנה החלה גלריה בינלאומית לייצג אותה; ב־2019 נפתחה הרטרוספקטיבה הגדולה הראשונה שלה בגלריות הסרפנטיין בלונדון ועברה אחר כך למוזיאון לוס אנג'לס; באוגוסט 2020 היא מתה בגיל 99 [6]. היא אמרה לאותו עיתון באותה שנה: "בגיל 99 חיית הרבה זמן, והיית אנשים שונים. בגיל 30 הייתי אדם אחד. בגיל 60 הייתי מישהו אחר. עכשיו בגיל 99 אני אדם אחר לגמרי" [6].

שימו לב למה שהמקרה הזה אינו. הורטדו ניסתה פעם אחת, ב־1974, ולא נענתה. היא לא מי שמעולם לא ביקש קהל. היא מי שביקש פעם אחת, לא קיבל, המשיך ארבעה עשורים, והספיק להיות כאן כשזה הגיע [6].

לקטגוריה הזאת יש שם, ויש לה תאריך

מי שמחזיק עבודה של עשרים שנה במגירה נוטה לחשוב שזה מצב אישי ומודרני. יש לזה שם מקצועי, ותאריך מדויק. במאמר האוצרותי של שרלוט פלינט לתערוכת הבארביקן בלונדון על ז'אן דובופה נכתב שהצייר הצרפתי השתמש במונח Art Brut לראשונה במכתב לחברו רנה אוברז'ונואה ב־28 באוגוסט 1945, אחרי נסיעה לשווייץ שבה ראה עבודות של אנשים שהודרו מן התרבות המרכזית [7]. בהגדרה שלו עצמו, כפי שהבארביקן מצטט אותה, מדובר בעבודות של אנשים "uncontaminated by artistic culture", כלומר מי שתרבות האמנות לא נספגה בו [7]. המונח האנגלי Outsider Art נולד מאוחר יותר, ב־1972, כשמו של ספר מאת רוג'ר קרדינל, שהתקשה בעצמו עם המונח הזה [7].

ומשפט אחד של דובופה עצמו, כפי שהבארביקן מצטט אותו, מתאר בדיוק את הבעיה שהמגירה יוצרת: "Art Brut is hidden, and help is needed to locate it" [7].

שלושה מקרים מתועדים היטב עומדים בלב הקטגוריה הזאת, וכל אחד מהם צורה אחרת של אותה שאלה.

הנרי דארג'ר (1892 עד 1973) עבד כשוער ועובד תחזוקה בבתי חולים בשיקגו, כתב רומן מאויר בן 15,145 עמודים ועשה מאות עבודות ויזואליות על פני עשרות שנים, בלי לספר לאף אחד [8]. בלשון הערך עליו, דארג'ר לא עשה שום מאמץ לפרסם את עבודתו והיא לא הייתה ידועה לאחרים עד זמן קצר לפני מותו [8]. העבודה נמצאה בנובמבר או בתחילת דצמבר 1972, כשבעלי הבית שלו פינו את דירתו בזמן שהועבר לבית אבות, חודשים לפני שמת [8]. פעם אחת, כשאשת בעל הבית החליפה נורה בחדרו, ראתה רישום על השולחן ואמרה לו "הנרי, אתה אמן טוב", הוא ענה "כן, אני" [8]. חוקרי אמנות, ביניהם מיכאל בונסטיל ואלן הנדלר שפיץ, תיארו את עבודתו כמנגנון הגנה פסיכולוגי, ושפיץ כינתה אותה "אוהל ציורי פרטי להישרדותו" [8]. זו פרשנות של חוקרים על העבודה, ואין בה עדות שלו עצמו על מה שרצה.

סרפין לואי (1864 עד 1942), עוזרת בית בסנליס שבצרפת, ציירה לאור נר, בבדידות סמויה בעיקרה, עד שגוף העבודה שלה נתגלה ב־1912 בידי אספן האמנות הגרמני וילהלם אודה. אודה ראה ציור טבע דומם של תפוחים בבית שכנו וגילה שהמנקה שלו היא הציירת [9]. כאן ההכרה כן הגיעה בחייה, והיא לא הגנה עליה. ב־1929 ארגן אודה תערוכה שהביאה לה הצלחה כספית שלא הכירה קודם; ב־1930, עם המשבר הכלכלי הגדול, הוא נאלץ להפסיק לקנות את עבודותיה; ב־1932 היא אושפזה בשל פסיכוזה כרונית, ולפי אותו ערך מתה ב־1942 בלי חברים ולבדה, ונקברה בקבר אחים [9]. אודה המשיך להציג את עבודותיה באותן שנים בפריז, בציריך ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק [9].

ויויאן מאייר (1926 עד 2009) עבדה כמטפלת ילדים באזור שיקגו ארבעים שנה וצילמה למעלה מ־150,000 תמונות, שלא פורסמו ולא היו ידועות בחייה [10]. ג'ון מלוף, שאסף חלק מהן, סיכם את מה שהילדים שגדלו אצלה סיפרו עליה: "היא צילמה כל הזמן, ולא הראתה לאף אחד" [10]. ב־2007 היא לא עמדה בתשלומים על מחסן שהחזיקה, התשלילים והתדפיסים נמכרו במכירה פומבית, ובאוקטובר 2009 העבודה הגיעה לרשת ונעשתה תוך זמן קצר תופעה. היא מתה באפריל של אותה שנה [10].

שתי סיבות מתועדות שבגללן אנשים מסתירים עבודה

הסיבה הראשונה אינה נמצאת במי שמסתיר. היא בקהל. בקטע מתוך הספר Wired to Create מאת סקוט בארי קאופמן וקרולין גרגואר, שפורסם בביהייביורל סיינטיסט בפברואר 2016, מתוארת עבודה של הפסיכולוגית ג'ניפר מיולר ועמיתיה מאוניברסיטת קורנל, שפורסמה בכתב העת Psychological Science ב־2012: אנשים שופטים רעיונות יצירתיים בשלילה ביחס לרעיונות מעשיים, גם כשהם אומרים במפורש שיצירתיות היא דבר שהם מעריכים [11]. ההסבר שמופיע שם הוא הפחתת אי־ודאות. בני אדם נוטים להימנע מסיכון, ורעיון חדש הוא אי־ודאות [11].

באותו קטע מופיע ממצא שני: שיפוט של התלמיד האהוב על מורה נמצא בקשר שלילי ליצירתיות, ושיפוט של התלמיד הפחות אהוב נמצא בקשר חיובי אליה, גם כשאותם מורים אמרו שהם מחבבים תלמידים יצירתיים [11]. כלומר, מי ששומר עבודה במגירה מפני שהוא מעריך שהקהל יגיב אליה רע אינו בהכרח שוגה בהערכה. ההטיה הזאת נמדדה ותועדה.

הסיבה השנייה היא מה שהשתיקה עצמה עושה, וכאן נדרש סייג. מתיו האטסון דיווח בסיינטיפיק אמריקן על מחקר של מייקל סלפיאן ועמיתיו, שפורסם בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology במאי 2017: בשישה מחקרים ובקרב למעלה מ־1,200 משתתפים נמצא שסוד פוגע ברווחה הנפשית בעיקר מפני שהמחשבה חוזרת אליו כשאדם לבדו, ופחות מפני המאמץ של ההסתרה בשיחה. הסתרה פעילה לא השפיעה על הרווחה הנפשית כלל [12].

הסייג חייב להופיע כאן, ולא בהערת שוליים. שלושים ושמונה הקטגוריות של סודות שהמחקר הזה מדד הן דברים כמו מחשבות על קשר מחוץ לזוגיות, משיכה רומנטית והתנהגות מינית [12]. עבודה יצירתית שאדם שומר לעצמו אינה אחת מהן. ההרחבה מן המנגנון שנמצא שם אל מי שמצייר ואינו מראה היא פרשנות, והיא מופיעה כאן כפרשנות.

מה שהתיעוד לא מבטיח

הגרסה הנוחה של הסיפור הזה אומרת שהעבודה בסוף תימצא, ושכדאי להמשיך לעבוד בשקט ולהמתין. ארבעת המקרים למעלה אינם תומכים בה. דארג'ר לא ידע שעבודתו תזכה להכרה [8]. מאייר לא ידעה [10]. פוזדניאקובה מתה שנה לפני התערוכה הראשונה שלה [2]. סרפין לואי כן זכתה להכרה בחייה, וההכרה לא הגנה עליה [9]. הורטדו היא המקרה האחד מתוך הארבעה שבו ההכרה הגיעה בזמן לאדם שעשה את העבודה [6].

יש כאן גם צד פיזי שקל לשכוח. העיזבון של ליטבינובסקי מראה שעבודה ששמורה בבית אחד שמורה גם כנגד מה שיקרה לבית הזה אחר כך. כששש מאות עבודות מתוך יותר מששת אלפים הן מה שנותר, חלק מן הסיפור הוא מי החזיק את המפתח ומה קרה לו [4][5].

אין בתיעוד מוסר השכל נקי, וזה חלק מן התשובה הכנה. השאלה אם להראות עבודה היא שאלה שהתיעוד אינו סוגר בשביל אף אחד.

מה שכן אפשר להחליט השבוע

יש הבדל אחד שאפשר לעשות בו משהו מיד, והוא בין שתי דרכים להראות עבודה.

הדרך הראשונה מבקשת פסק דין. הנה מה שעשיתי, תגידו לי אם זה טוב. זו הדרך שההטיה שמיולר ועמיתיה תיארו פוגשת בצורה הגרועה ביותר, מפני שהיא מוסרת את ההחלטה לקהל שנוטה להעדיף את המוכר [11]. הדרך השנייה מבקשת החלטה. הנה מה שעשיתי, מה כדאי לתרגל אחר כך.

בעמוד "אודות" באתר הזה הדרך השנייה מתוארת כך: "נסתכל על מה שציירת, נדבר על מה שקשה לך ונבחר מה לתרגל" [13]. בעמוד הלימוד היא מופיעה בשם מבט משותף: "מסתכלים על העבודה, מדברים על הבחירות שנעשו ומחליטים מה כדאי לפתח בהמשך" [14]. זו אינה הצגה של עבודה לקהל. זו קריאה של עבודה לצורך ההחלטה הבאה, ואפשר לעשות אותה עם אדם אחד.

שאלה קרובה, של מי שהפסיק לצייר לשנים ושוקל לחזור, נענתה כאן במאמר קודם. זו שאלה אחרת מזו שבמאמר הזה. שם הפרקטיקה נעצרה והשאלה היא אם היא תתחדש. כאן היא לא נעצרה מעולם, והשאלה היא מי יראה אותה, ומתי.

מקורות

[1] יובל בגנו, "אזרתי אומץ להציג את הציורים שלי רק כשהייתי כבר סבתא", מעריב, 6 ביוני 2023. אמירה בוקק: הביוגרפיה, דבריה שלה, ושיטת העבודה שבנתה סביב לקות הראייה.

[2] יקיר שגב, הציירת הידועה שהגיעה לישראל ובחרה להיעלם, כלכליסט, 10 בספטמבר 2025. זינאידה פוזדניאקובה: ההכשרה, הדחייה הראשונה בארץ, ההסתגרות, מצא האוצרת, והציטוט של אולגה קונדינה.

[3] אגודת פנחס ליטבינובסקי, אתר האגודה שהקימו בנותיו. מטרת האגודה בלשונה, מספר הציורים בביתו במותו, והיחס שלו למכירת עבודות.

[4] Barry Davis, Art for life: Beit Avi Chai unveils work of a giant of the art world, The Jerusalem Post, 2 באוגוסט 2024. העדר הראיונות והתגובות לביקורת, שרשרת הטיפול בעיזבון, ומה שנותר ממנו.

[5] רותי קדוש, אירועי התרבות הייחודיים המומלצים שקורים בקרוב, מעריב, 17 ביולי 2024. אישור עצמאי שני לאותו עיזבון, ולהימנעותו מחבורה אומנותית ומהצגה.

[6] Wallace Ludel, Luchita Hurtado, painter who gained greater fame later in life, has died, aged 99, The Art Newspaper, 15 באוגוסט 2020. הכרונולוגיה מ־1974 ועד 2020, ודבריה שלה לאותו עיתון. הציטוט על המוות שמופיע באותו הספד נאמר במקור ל־T Magazine, ולכן אינו מובא כאן.

[7] Charlotte Flint, Jean Dubuffet: Brutal Beauty, מאמר אוצרותי, הבארביקן, לונדון, 2021. תאריך הטבעת המונח Art Brut, הגדרתו של דובופה בלשונו, המשפט על עבודה נסתרת, וראשית המונח Outsider Art ב־1972.

[8] Henry Darger, ויקיפדיה האנגלית. היקף העבודה, מועד הגילוי בדירתו, תגובתו לשכנה, ופרשנות החוקרים בונסטיל ושפיץ.

[9] Séraphine Louis, ויקיפדיה האנגלית. הגילוי ב־1912, תערוכות אודה, סוף החסות ב־1930, האשפוז ב־1932 והמוות ב־1942.

[10] Vivian Maier, ויקיפדיה האנגלית. ארבעים שנות עבודה כמטפלת, היקף הצילום, סיכומו של מלוף, ומכירת המחסן ב־2007.

[11] Carolyn Gregoire and Scott Barry Kaufman, The Bias Against Creativity, Behavioral Scientist, 22 בפברואר 2016, קטע מתוך ספרם Wired to Create. מחקרם של מיולר, מלוואני וגונקלו בכתב העת Psychological Science משנת 2012, וממצא התלמידים.

[12] Matthew Hutson, Why It's So Hard to Keep a Secret, Scientific American. מחקרם של סלפיאן, צ'ון ומייסון בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology, מאי 2017, והקטגוריות שהמחקר מדד בפועל.

[13] מולי אסידו, אודות. הניסוח של "איך אני מלמד" בעמוד עצמו.

[14] מולי אסידו, ללמוד. הניסוח של "מבט משותף" בעמוד עצמו.