מה מבדיל בין מי שחוזר לצייר אחרי שנים לבין מי שנעצר שוב

הקופסה עם העפרונות נמצאת בארון. הייתה תקופה שבה הציור היה חלק מן היום, ואז הוא נפסק. לפעמים בגלל לימודים, לפעמים בגלל עבודה, ולפעמים בלי סיבה שאפשר להצביע עליה. כשעולה המחשבה לחזור, השאלה הראשונה היא כמעט תמיד אותה שאלה: האם היכולת עוד שם. מתחתיה מחכה שאלה שנייה, שקשה יותר להודות בה: גם אם אחזור, מה מבטיח שלא אפסיק שוב בעוד חודשיים.

לשאלה הראשונה אין תשובה מחוץ לדף. אפשר לגלות אותה רק בישיבה ובעיפרון. לשאלה השנייה יש תיעוד, והוא מעניין יותר.

שני אמנים חזרו אחרי הפסקה, ועשו את זה בשתי דרכים הפוכות

לורל בושמן, כותבת ב"לוקאאוט סנטה קרוז", חזרה בקיץ 2021 לעמוד בביתן הקריקטורות בטיילת של סנטה קרוז, אחרי יותר משנה שבה לא עבדה שם. כך היא מתארת את היום הראשון: "הרגשתי גל קטן של אימה ביום הראשון שלי בחזרה בטיילת. האם אזכור איך עושים את זה אחרי יותר משנה של תרדמה" [1]. עמית שלה בביתן, הקריקטוריסט כריסטיאן מיסי, מתאר קריקטורה חיה כ"מסלול הלחץ של הרישום", והמנטרה שהיא לוקחת ממנו כדי לעבור את היום היא: "אל תחשוב, פשוט תסתכל ותצייר. צייר מהר יותר מן המהירות של המחשבה השנייה" [1].

קלרה ליו עשתה בדיוק את ההפך. ליו היא אמנית ומרצה נלווית ב־RISD, שם למדה בעצמה בשנות התשעים ולשם חזרה ללמד ב־2007. באוגוסט 2016 היא כתבה בבלוג שלה: "עברו שנתיים מאז יצרתי עבודה כלשהי. הבטחתי לעצמי שלא אעשה שום עבודה עד שארצה באמת, וכשזה יהיה כיף שוב" [2]. היא מוסיפה שחלק ממנה הרגיש אשם נורא על כך שלא יצרה עבודה זמן כה רב, ובכל זאת הייתה זקוקה לזמן הזה כדי להתאפס [2]. הפוסט נסגר בשורה אחת: "בפעם הראשונה שאני זוכרת, הציור שוב כיף" [2].

שתי הדרכים החזירו אמנית עובדת אל העבודה. בושמן נכנסה דרך הפחד בכוח. ליו סירבה להיכנס עד שהרצון חזר מעצמו. מי שמחפש כאן כלל אחד שמתאים לשניהם לא ימצא אותו, וזה כבר ממצא.

מה שהמחקר בכלל מודד

יש מחקר שנוגע ישירות בשאלה השנייה. דרבי מקנשטדט, קרולין אדמס־פרייס ושרה ישראל פרסמו בכתב העת Innovation in Aging בדצמבר 2022 תקציר של סקר בקרב 279 מבוגרים בגילי 40 עד 84, שלכולם היה לפחות תחביב יצירתי אחד, שנערך בתקופת הקורונה. הממצא שמופיע בתקציר עצמו: קשר חיובי בין הזדהות עם התחביב היצירתי לבין רווחה נפשית, וקשר שלילי בין קבלת הכרה על התחביב לבין רווחה נפשית [3].

כדאי להכיר את גבולות הממצא לפני שנשענים עליו. מדובר בתקציר לכנס ולא במאמר מלא, ולכן אין בו פירוט שיטה. המדגם היה 95.3 אחוז נשים ו־88 אחוז לבנות, כך שהוא אינו מייצג את כלל האוכלוסייה. התקציר גם מסייג בעצמו, בהסתמך על בארקר ועמיתיו מ־2009, שמי שעוסק ביצירה כמקצוע עשוי שלא לקבל את אותה תועלת, בגלל הלחץ שבניסיון להתפרנס מזה [3].

אותה הבחנה מגיעה ממקור עצמאי שני. בכתבה של ג'וליאנה בראג ב־CNN מפברואר 2025, ד"ר רמאני דורבסולה, פסיכולוגית קלינית מוסמכת ופרופסור אמריטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, אומרת שגישה לתחביב מתוך הנאה אישית, בלי הלחץ להפוך אותו לכסף או לזכות בהכרה ברשתות, שומרת עליו קליל ומספק, ויכולה לסייע לנסח מחדש נטיות של רדיפת שלמות או להתגבר עליהן [4].

למה החזרה לא קורית מעצמה

מקס אלברהסקי, פרופסור חבר לשיווק באוניברסיטת קליפורניה בלונג ביץ', כתב באפריל 2025 ב"פסיכולוג'י טודיי" על מחקר שערך עם רג'ש רגונתן ופורסם בכתב העת Psychology & Marketing ב־2023. ההבחנה שלהם פשוטה: יש פעילות שהיכולת בה משתפרת עם התרגול, כמו נגינה בגיטרה, ויש פעילות שהיכולת בה אינה משתפרת, כמו גלילה ברשתות. הממצא: המשתתפים בילו הרבה יותר מזמנם הפנוי בסוג השני, וכשנשאלו מאיזה סוג הם מפיקים יותר אושר ומשמעות, התשובה התהפכה [5].

ההסבר שהוא נותן הוא מצב הזרימה. זרימה מתרחשת כשהמשימה מאתגרת מספיק כדי להחזיק את תשומת הלב. קלה מדי ביחס ליכולת, ומשתעממים. קשה מדי, ומתוסכלים. יש טווח שבו האתגר פוגש את היכולת, ופעילות שאין בה מיומנות אינה יכולה להציע אותו כלל [5]. זו הסיבה שערב שיועד לציור נגמר בטלפון, גם אצל מי שיודע היטב שהציור היה מיטיב איתו יותר. ההצעה המעשית שהוא נותן היא טיימר של חמש דקות, בהתחייבות להן בלבד [5].

יש לזה גם צד חברתי. ד"ר סטיוארט בראון, פסיכיאטר ומייסד המכון הלאומי למשחק, מוסיף באותה כתבה שהתחלה של פעילות שנתפסת כילדותית יכולה להביך מבוגרים [4]. מי שמוציא עפרונות מן הארון בגיל ארבעים מכיר את ההיסוס הזה, וכדאי לדעת שהוא מתועד.

כמה זמן הפסקה יכולה להימשך

אגנס מרטין עזבה את ניו יורק בפתאומיות ב־1967, בשיא ההכרה בעבודתה. הסיבות המתועדות כוללות את מותו של ידידה הקרוב אד ריינהרדט, הריסת הבניינים בקונטיס סליפ שבו שכן הסטודיו שלה, וסיום של מערכת יחסים. באותו תיעוד מופיע גם שבעשור שבו חיה בניו יורק אושפזה שוב ושוב בשל סכיזופרניה, וקיבלה טיפול בנזעי חשמל בבית החולים בלוויו [6].

אחרי שעזבה נסעה שמונה עשר חודשים ברחבי מערב ארצות הברית וקנדה, ואז התיישבה בניו מקסיקו בבית אדמה שבנתה בעצמה. בשנים האלה לא ציירה. המקור עצמו אינו עקבי לגבי שנת החזרה, ומופיעות בו גם 1971 וגם 1973, ולכן מדויק לומר כמה שנים, לתוך שנות השבעים המוקדמות. מ־1975 הוצגו עבודותיה החדשות באופן סדיר [6].

המקרה הזה שימושי דווקא מפני שאינו מחמיא לגרסה הפשוטה של השאלה. ההפסקה של מרטין לא הייתה בעיה של ניהול זמן, והסיום שלה לא הגיע מהחלטה נחרצת לחזור לשולחן. היא נמשכה שנים, היא באה אחרי משבר אמיתי, והציור חזר לאט.

מה שאין בתיעוד

צריך לומר במפורש מה חסר כאן. חיפוש בעברית נעשה במהלך השבוע בחמישה כיוונים שונים על פני שני ימי מחקר, והוא לא העלה עדות ישראלית או עברית של אמן או אמנית שהפסיקו לצייר במשך שנים וחזרו. הדבר הקרוב ביותר שנמצא בעברית הוא טור של עמליה רוזנבלום ב"הארץ" מינואר 2026, שנפתח בקביעה שרוב הילדים מפסיקים לצייר כשהם מגלים שאינם מצליחים לצייר באופן מציאותי מספיק [7]. הטור עוסק בהפסקה בילדות, והמשכו נמצא מאחורי חומת מנויים, ולכן הוא מצוטט כאן לשורה הזאת בלבד.

חסר גם משהו קרוב יותר לבית. החומר הפומבי של מולי אסידו מדבר על מי שמתחיל ברצינות בגיל מבוגר, ולא על מי שהפסיק וחוזר, וזה הבדל אמיתי בשאלה הנפשית שנשאלת. מה שמופיע שם נוגע ליום הראשון בכל מקרה: "כל תרגיל בונה יכולת אחת. כשיודעים איזו, השעות מתחילות לספור", ולצידו "ציור טוב לא קורה. בונים אותו, החלטה אחרי החלטה" [8].

מה שאפשר לומר ביום הראשון

התיעוד אינו מאפשר להבטיח שחזרה תחזיק מעמד. בושמן עצמה סוגרת את הכתבה שלה בהודעה שהיא עוברת לכתיבה: "אמשיך לצייר גם, כי אני אוהבת את זה, פשוט לא מספיק" [1]. זו תשובה כנה, והיא חלק מן התמונה בזכות עצמה. אדם יכול לחזור, לגלות שהיכולת נשמרה, ובכל זאת להחליט שמקומו במקום אחר.

מה שכן אפשר לומר נוגע לשאלה שנשאלת ביום הראשון. "האם עוד יש לי את זה" היא שאלה שמבקשת מן הדף אישור, כלומר שאלה על הכרה. "מה מעניין אותי לצייר היום" היא שאלה על זהות. הממצא של מקנשטדט ועמיתיה והתיאור של דורבסולה מצביעים שניהם על כך שהשנייה שומרת טוב יותר על מי ששואל אותה [3][4].

ומי שחוזר יפגוש מהר את הפער הישן בין העין ליד, שהוא נושא של מאמר קודם כאן. החזרה לא מבטלת את הפער הזה. היא מחזירה אל תוכו מנקודה אחרת, עם עין שכבר ראתה משהו ויד שצריכה להיזכר.

קריאה לפעולה: שיחה קצרה מספיקה כדי לדעת אם זו הדרך הנכונה.

מקורות

[1] Laurel Bushman, Lookout Santa Cruz, 11 ביולי 2021. תיאורה שלה של יום החזרה לביתן הקריקטורות, והציטוטים מכריסטיאן מיסי.

[2] Clara Lieu, Drawing Again After a 2 Year Drought, 16 באוגוסט 2016. דבריה שלה על שנתיים ללא עבודה ועל מה שהחזיר אותה.

[3] Darby Mackenstadt, Carolyn Adams-Price, Sarah Israel, Expectations of Recognition and Benefits of Creative Activities for Middle and Older Adults, Innovation in Aging, דצמבר 2022. תקציר כנס. הזדהות מול הכרה, המדגם והסייגים.

[4] Julianna Bragg, CNN, 23 בפברואר 2025. דבריהם של ד"ר רמאני דורבסולה וד"ר סטיוארט בראון.

[5] Max Alberhasky, Psychology Today, 23 באפריל 2025. פעילות שנשענת על מיומנות, מצב הזרימה, וטיימר חמש הדקות.

[6] Agnes Martin, ויקיפדיה האנגלית. העזיבה ב־1967, שמונה עשר החודשים בדרכים, וחוסר העקביות של המקור עצמו לגבי שנת החזרה.

[7] עמליה רוזנבלום, למה רוב המבוגרים לא מציירים, הארץ, 29 בינואר 2026. הפסקה הפותחת בלבד, לפני חומת המנויים.

[8] מולי אסידו, אודות. שני העקרונות שמופיעים שם על תרגול ועל בנייה של החלטה אחרי החלטה.