מה הובטח לאמנים בזמן מלחמה, ומה באמת הגיע

מי שמתפרנס מאירועים מכיר את הרגע הזה. פיקוד העורף מוציא הנחיה, והלוח של החודש הבא מתרוקן בהודעה אחת. אחר כך נאמר שתהיה תמיכה, או מתווה, או פיצוי. מי שמחפש אחרי זה איפה מגישים בקשה בדרך כלל לא מוצא דבר, ונשאר עם תחושה שאולי פשוט לא שמעו עליו. השאלה האמיתית אינה אם נגרם נזק. השאלה היא אם מישהו שילם עליו, ולמי הכסף הגיע.

יש לזה תשובה מדויקת, והיא נאמרה בשמם של אנשים שעומדים בראש מוזיאון, איגוד, להקה וחברות הפקה. התשובה אינה אחת, והיא משתנה לפי מי שואל אותה. זה בדיוק העיקר.

מה הגיע למוסדות

טניה כהן אוזיאלי, מנהלת מוזיאון תל אביב, אמרה ל"ג'רוזלם פוסט" בכתבה מ-18 ביולי 2026 את שני חצאי התשובה במשפט אחד: "המדינה מבטיחה פיצוי מסוג כלשהו. קיבלנו את זה במהלך המלחמה ובמערכות אחרות. הם הבינו את המצב. אבל אני לא יכולה לומר שהם הבינו שמוסדות תרבות חשובים. אבל כן קיבלנו פיצוי מסוים, והכרנו בכך" [1]. באותה כתבה היא מוסרת גם את חלוקת התקציב של המוזיאון: 45% מהעירייה, ו-5% או פחות ממשרד התרבות [1].

כדאי לעצור על מה שהמשפט הזה אומר בפועל. פיצוי כן הגיע, והוא גם לא הזיז את היחס בין הגוף שמחזיק את המוסד ובין הגוף שאמור להחזיק אותו.

יוסי זינגר, העומד בראש איגוד האמנים בישראל, נותן באותה כתבה את צורת הדבר: "אף אחד בממשלה לא מקשיב. הם נותנים פתרונות אד-הוק למצבים, כמו פיצוי על אובדן הכנסות במהלך המלחמה עם איראן. אבל אלה פלסטרים, הם רק מכסים על הסדקים. אין סדר עדיפויות מחושב" [1]. בנתון שהוא מביא, חלקה של התרבות בתקציב המדינה עומד על 0.18%, ולהערכתו זה הנמוך שבמדינות ה-OECD [1]. עדי שעל, ממקימי להקת ורטיגו, מוסיף שם מספר שני: המדינה והעירייה יחד מכסות 45% מהוצאות הלהקה, כמחצית ההכנסה העצמית הגיעה מהופעות בחו"ל, והחרם הבינלאומי מחק אותה [1]. אובדן כזה אינו נזק מלחמה בשום הגדרה שמנגנון פיצוי עובד לפיה.

אפי בניה, מנכ"ל בית הקונפדרציה בירושלים, נותן גרסה שלישית, וכדאי לקרוא אותה פעמיים: "משרד התרבות לא הקטין את התקציב שלנו במהלך המלחמה. הם שמרו על התקציב של השנה הקודמת. לא היו תוספות, אבל בשנה של מלחמה צריך להיות אסיר תודה על מה שמקבלים" [1]. תקציב שנשאר כשההכנסות נפלו נמסר כאן כהצלחה. זאת עמדתו, והיא מובאת כאן כעמדתו.

ומי שעובד לבד, לפי לוח אירועים

כאן התשובה אחרת לגמרי. ביוני 2025, בתקופת ההנחיות של פיקוד העורף במערכה מול איראן, פרסמה מיקי לוין ב"מעריב" טור דעה שטוען דבר חמור יותר מפיצוי שלא הספיק. בלשונה: "אין ביטוח אבטלה לעצמאים, אין תכנית פיצויים מתוקצבת מראש על ידי משרד האוצר, אין אפילו קול ברור מהממשלה שמכיר בנזק ומבטיח פיצויים לנפגעים" [2]. היא כותבת ש-80% מעולם התרבות מבוסס על תעשיית בידור פרטית, כך שהממשק היחיד שלו הוא מול האוצר, ומתארת את המנגנון עצמו: פיקוד העורף מורה לבטל הופעות, כנסים והתקהלויות מטעמי ביטחון הציבור, ואלפי זמרים, שחקנים, טכנאים, אנשי סאונד, במאים ומפיקים נמצאים בן לילה עם אפס הכנסה [2]. זה טור דעה, והוא מובא כאן כטענה של מי שכתבה אותו.

במרץ 2026, כשמבצע "שאגת הארי" פרץ רגע לפני פורים, אותה טענה חוזרת מפי מי שספג את המכה בזמן אמת. עו"ד אורן קומה פסטרנק, מפיק אירועים בתל אביב כמעט שלושה עשורים, אמר ל-mako: "האבסורד הוא שנכון לעכשיו אין אפילו הכרזה על תוכנית פיצויים כלשהי בעקבות מבצע 'שאגת הארי'" [4]. זו אמירה אחרת מפיצוי שלא הספיק. זו אמירה על היעדר הכרזה.

הוא גם מסביר למה מענק בגודל הרגיל לא היה פותר את זה. לדבריו פורים מייצר 30% עד 50% מהמחזור השנתי של חלק מהעסקים בתחום, ולכן גם מענק בגובה השכר של חודש מרץ לא יכסה הוצאות ועבודה של שלושה עד שישה חודשים לקראת האירוע [4]. ויש מכניקה שמחמירה את זה עוד: "המפיק לא ראה שקל גם אם מכר את כל הכרטיסים, כי הכסף אצל חברות הכרטיסים שלא מעבירות אותו עד לקיום הארוע" [4].

שבוע לפני כן תיארו באותו ענף את הנזק בפירוט. מאור כלסי, מבעלי הפקת גיישה, מדבר על מאות אלפי שקלים שכבר שולמו כמקדמות לספקים ועשרות אלפי שקלים בשיווק ממומן שלא יחזרו [3]. טל פנחס מליב 360 מוסיף את הדבר שמשנה את כל התמונה הביטוחית: "במציאות הביטחונית בישראל, חברות הביטוח מזמן הפסיקו לבטח אירועים מפני סיכוני מלחמה. זהו כשל שוק מובנה ומוכר", ולכן כל נטל הסיכון נופל על כתפי היזם הפרטי [3]. ואלירון בן חמו מתאר הוצאה שאין לה כתובת: אמנים שנשארו בחו"ל ולא יכלו לחזור, ואיש אינו מכסה את ימי המלון הנוספים ושינויי הטיסות. "בפועל זה אנחנו. מכיסנו הפרטי" [3].

איך נראה מנגנון שכן עובד, וגם עליו יש תלונות

כדי שהתמונה תהיה שלמה, כדאי להסתכל על מנגנון פיצוי ישראלי שכן פעל, גם אם הוא נוגע לשאלה אחרת. התשלום לעצמאים שגויסו למילואים נקבע בנוסחה: ההכנסה בתוספת 25% בשלושת החודשים שקדמו, מחולק ל-90, כפול מספר ימי המילואים, עם תקרה של 47,465 שקל לחודש [5]. במקביל הוקמה קרן בהיקף של כ-100 מיליון שקל מצד הבנקים והסוכנות היהודית לעצמאים שגויסו, במענקים של 7,000 עד 50,000 שקל, בתנאי של 60 ימי מילואים לפחות וירידה של 20% לפחות בהכנסות [6].

זה נראה כמו מנגנון אמיתי, והוא אמיתי. גם הוא סופג ביקורת ממי שמכיר אותו מקרוב. עו"ד יוסי וייצמן קורא לו פיצוי "נקודתי, בפינצטה", ואומר שהוא אולי מפצה על חודש עבודה ואינו נותן פתרון לעצמאי שהעסק שלו קרס [5]. ד"ר הראל פרימק מצביע על מי שהתקרה פוגעת בו, בהם מי שהכנסתו גבוהה ממנה ומי שיש לו הוצאות מרובות שמקטינות את הרווח שממנו הוא חי [5]. רועי כהן, נשיא לשכת ארגוני העצמאים, אומר שהמתווה משפר במידה ניכרת את מצבם של מרבית העצמאים, ועדיין יש עיסוקים עם מחזור גבוה והוצאות קבועות נמוכות שיקבלו את הפיצוי הנמוך, 14 אלף שקל [5].

וכאן הגבול של ההשוואה, והוא חשוב. המנגנון הזה מפצה על ימים שבהם אדם לא היה בעסק שלו מפני שהיה במילואים. הוא אינו מפצה על אירוע שבוטל בהוראת המדינה. מי שעובד לפי אירועים ואינו משרת במילואים נמצא מחוץ לו.

קרן פרטית, התקרה שלה והסכום שמגיע בפועל

בשביל מי שאינו נכנס לשום מנגנון ציבורי יש גם תשובה פרטית, וגם לה יש מספרים. ארגון אשכולות, לפי בדיקה של "ידיעות אחרונות", קיבל בקשות לסיוע שעלו ממספר חד ספרתי לחודש לפני אוקטובר 2023 ל-111 בקשות בחודש יוני 2025 [7]. אמן הזקוק לסיוע יכול להגיש בקשה למענק של עד 20 אלף שקל, ואם היא מאושרת הכסף מועבר בתוך שבוע. אבל תקציב הקרן מוגבל, וכיום היא מתקשה לחלק מענקים של יותר מ-3,000 שקל [7]. זאת אותה תמונה בקטן: תקרה מוכרזת אחת, סכום שמגיע בפועל אחר, ושני המספרים נמסרים מהארגון עצמו.

באותה כתבה יש גם משפט שאינו מספר, ושווה את כל הקטע. זמר מפורסם שמסייע לעמית שנקלע לקשיים מסביר למה הקרן שומרת על חשאיות: "יש אמנים שמתביישים. הרי פעם הם הצליחו, ופתאום הם צריכים כסף כדי להאכיל את המשפחה" [7]. התחושה הזאת מתועדת, והיא מסבירה למה המנגנון הזה פועל בשקט.

וצריך לומר דבר אחד על אשכולות במדויק: לפי אותה כתבה הארגון מייצג זמרים, שחקנים, בדרנים ומדבבים [7]. אמני חזותי אינם בהגדרה הזאת.

זאת אינה הפעם הראשונה, וזה הדבר שכדאי להחזיק

ב-4 במרץ 2020, לפני הסגר הראשון בקורונה, אחרי שמשרד הבריאות אסר אירועים מעל 5,000 איש, שלח איגוד האמרגנים ומפיקי אומנויות הבמה בישראל מכתב ליושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, משה גפני. במכתב הם ביקשו "ליצור מנגנון לפיצוי עצמאים ועצמאיות אלו העוסקים בענף ייזום והפקת האירועים", כדי "למנוע מעוסקים אלו את קריסתם במדרון חלקלק בצל המשבר" [8].

שבוע אחר כך, ב-11 במרץ 2020, תיארה "מעריב" את הנזק עצמו, ובדיוק באותו חלק של לוח השנה. אשת יחסי הציבור בר רימוני אמרה שם ש"פורים הוא אחד החגים הרווחיים ביותר לאמנים בישראל", ותיארה את הנזק לאמנים, למשרדים ולמפיקים אחרי ביטול תהלוכות ומסיבות פורים [9]. יועצת התקשורת נאוה עינבר העריכה את מספר הביטולים בכ-100 ואת הנזק בעשרות מיליוני שקלים, ולדבריה הפגיעה נגעה גם לבתי מלון, לעסקי מזון ושתייה ולשירותי ניקיון שמתבססים על הופעות [9].

ומה יצא מהסבב ההוא. רמי שמואל, מפיק פסטיבל הטראנס יוניטי, שהוביל את ההתאגדות של הענף ב-2026, אמר ב-2020 על הסבב הקודם: "לא יצא מזה שינוי חקיקה אבל יצא שינוי תפיסתי בקרב המשטרה" [10]. באותה שיחה הוא גם מסביר למה חשד בהתאגדויות כאלה: לדבריו נמצאים שם "בעלי אינטרסים מובהקים ששווים מיליונים", ו"בסוף כשהם מקבלים את הכסף הם נוטשים את הספינה", ומי שקטן נשאר בלי מי שמייצג אותו [10]. זה אותו אדם, באותה עמדה, מארגן את אותו ענף סביב אותה דרישה, בפעם השלישית בשבע שנים.

מה חיפשתי לכתבה הזאת ולא הצלחתי לקרוא

חיפשתי תקדים מוקדם יותר ומצאתי שניים שלא עלה בידי לאמת. הראשון הוא תביעת פיצויים של חברת הפקות אירועים שביטלה פסטיבל ב-2014 בגלל מבצע צוק איתן, שהגיעה עד בית המשפט העליון. השני הוא פרוטוקול של ועדת הכספים בכנסת מ-2024, בדיון על פיצוי למוסדות ולמוזיאונים שהכנסותיהם נפלו בגלל המלחמה. שני המסמכים קיימים, שניהם יושבים בדיוק במקום שבו כתבה כזאת צריכה "לפני", ושניהם זמינים רק כקובץ PDF או DOC שהכלים שלי אינם פותחים. לכן אין כאן שום טענה מתוכם. מה שלא קראתי אינו הופך לעובדה בגלל שהוא נשמע נכון.

הבעיה הקשה, בלי לעגל אותה

שלושה דברים נשארים פתוחים, ועדיף לומר אותם ישר.

הראשון: בכל מה שנקרא כאן אין מנגנון קבוע. יש פתרונות אד-הוק, בלשונו של יוסי זינגר [1], יש מתווה שנבנה למילואים ועובד בתוך ההגדרה שלו [5], ויש סבב שבו לא הוכרזה אפילו תוכנית [4]. דרישה למנהלת פיצויים קבועה לענף התרבות וההפקות הועלתה ב-2020 [8] וגם ב-2026 [4], ועד כה היא לא הפכה למנגנון.

השני, והוא הקשה יותר למי שעובד בקריקטורה או באיור: לכל ענף שמופיע בכתבה הזאת יש מי שמבקש בשמו. לאמנים המבצעים יש איגוד [1] וגם קרן [7]. לענף ההפקות וחיי הלילה יש התאגדות שמנסה לקום בפעם השלישית [4] [10]. בחיפוש שנעשה לכתבה הזאת לא נמצא גוף ישראלי שמייצג מאיירים או קריקטוריסטים בשאלה כלכלית, ואשכולות מייצג לפי הכתבה זמרים, שחקנים, בדרנים ומדבבים [7]. זה אינו היעדר תשובה. זאת תשובה מסוג אחר, והיא פחות נוחה: גם אם ייבנה מנגנון, אין כרגע מי שיאמר בדיון שהוא צריך לכלול אמנים חזותיים שעובדים באירועים.

השלישי: אין כאן תשובה לשאלה מה עושים מחר בבוקר, ואין מסלול שאפשר להפנות אליו. מה שיש כאן הוא תמונה מדויקת של מי כן קיבל, על מה, ולמה מי שעובד לפי לוח אירועים נמצא מחוץ לכל זה. על אותה שנה עצמה, ועל איך מבדילים בין שוק שקרס ובין כישלון אישי, יש כתבה קודמת כאן.

מה כן אפשר לעשות עם זה

שלושה דברים מעשיים שעולים מהמקורות עצמם.

ראשית, התיעוד. כל מנגנון שנקרא כאן דורש הוכחה: ימי מילואים, ירידה של 20% בהכנסות, גודל העסק [6]. מי ששומר חוזים, הזמנות שבוטלו, התכתבות על הביטול והוצאות ששולמו מראש מחזיק את מה שמנגנון עתידי יבקש. מי שלא שמר יגיע לדיון הזה בידיים ריקות.

שנית, הביטוח. אם חברות הביטוח הפסיקו לבטח אירועים מפני סיכוני מלחמה [3], כדאי לדעת מה הפוליסה הקיימת כן מכסה לפני תחילת העונה, ולא ביום שמגיעה הודעת הביטול.

שלישית, ההסדר עם הלקוח. הדרישה שפסטרנק מעלה היא סעיף כוח עליון בחוק הגנת הצרכן, ובהיעדרו הוא מצביע על ההסדרים מתקופת הקורונה: כרטיס למועד חדש, זיכוי לאירוע אחר, או החזר של כ-80% ממחיר הכרטיס [4]. מי שעובד מול לקוחות פרטיים יכול לכתוב את ההסדר הזה בהסכם שלו מראש, בזמן שקט.

והדבר האחרון, והוא אינו פתרון. התחושה שהעסק נעצר בגלל כישלון אישי מתועדת כאן בפירוש, בפה של אנשים שמחזיקים מוזיאון, להקה, פסטיבל ומשרד הפקות. אצלם זה לא היה אישי, וסביר שגם אצל מי שקורא את זה עכשיו זה לא היה.

מקורות

[1] Barry Davis, "War, boycotts, and shrinking budgets push Israeli culture to the brink", The Jerusalem Post, 18 ביולי 2026. דבריהם של טניה כהן אוזיאלי, יוסי זינגר, עדי שעל ואפי בניה, חלוקת התקציב של מוזיאון תל אביב, וחלקה של התרבות בתקציב המדינה.

[2] מיקי לוין, "הממשלה לא לקחה בחשבון: הענף שישלם את המחיר הכבד ביותר מול איראן", מעריב, 16 ביוני 2025. טור דעה: היעדר תוכנית פיצויים מתוקצבת מראש לעצמאים בתרבות, ומנגנון הביטול של פיקוד העורף.

[3] זוהר צלח, "המכה שספג ענף חיי הלילה בגלל המלחמה", mako, 2 במרץ 2026. דבריהם של מאור כלסי, טל פנחס ואלירון בן חמו על מקדמות, על הפסקת ביטוח אירועים מפני סיכוני מלחמה ועל אמנים שנשארו בחו"ל.

[4] זוהר צלח, "אנשי חיי לילה דורשים פיצוי", mako, 10 במרץ 2026. דברי עו"ד אורן קומה פסטרנק על היעדר הכרזה על תוכנית פיצויים, חלקו של פורים במחזור השנתי, כספי הכרטיסים, הדרישה לסעיף כוח עליון וההסדרים מתקופת הקורונה, ודברי רמי שמואל על ההתאגדות.

[5] ניצן שפיר, "העצמאים שגויסו למלחמה יוצאים נגד שיטת התשלום", גלובס ב-N12, 1 בנובמבר 2023. נוסחת התשלום לעצמאים במילואים והתקרה, ודבריהם של עו"ד יוסי וייצמן, ד"ר הראל פרימק ורועי כהן.

[6] Israeli banks, Jewish Agency to provide financial assistance to self-employed IDF reservists, Ynetnews. היקף הקרן, גובה המענקים ותנאי הזכאות.

[7] רז שכניק, "בגלל המלחמה: זינוק במספר האמנים שנקלעו לקשיים כלכליים ופונים לעזרה", ידיעות אחרונות ב-ynet. נתוני הפניות לקרן של ארגון אשכולות, התקרה והסכום שמחולק בפועל, מי שהארגון מייצג, והחשאיות.

[8] איגוד המפיקים דורש פיצוי כספי בעקבות הגבלות הקורונה, N12, 4 במרץ 2020. המכתב של איגוד האמרגנים ומפיקי אומנויות הבמה ליושב ראש ועדת הכספים משה גפני, ולשונו.

[9] דודי פטימר, "עשרות מיליוני שקלים: תעשיית המוזיקה סופגת מכה קשה בגלל הקורונה", מעריב, 11 במרץ 2020. דבריהן של בר רימוני ונאוה עינבר על פורים 2020, מספר הביטולים והיקף הנזק.

[10] רמי שמואל עבר מהפקת מסיבות טראנס לחנות אינסטלציה, mako, 4 בספטמבר 2020. דבריו על מה שיצא מהסבב הקודם של ההתאגדות ועל מי שמוביל מאבקים כאלה.