מה עולה שנה של מלחמה למי שמתפרנס מאמנות

בשנה שבה ההזמנות נעצרות יש מסקנה אחת שקל מאוד להגיע אליה לבד: אבד הקצב, המחיר גבוה מדי, או שמעולם לא היה כאן מקצוע אמיתי. המסקנה הזאת נשמעת אחראית. היא מנוסחת בלשון של לקיחת אחריות, ולכן היא מרגישה כמו יושרה ולא כמו טעות באבחון. השאלה שהיא מדלגת עליה פשוטה יותר: מה בדיוק קרה השנה לשוק שבו העבודה הזאת נמכרת, וכמה מן הנפילה בכלל שייך למי שסופר אותה.

יש על זה תיעוד. הוא אינו שלם, וחלק ממנו אינו נוגע בדיוק בשדה שממנו נקראות השורות האלה, אבל הוא קיים ואפשר לבדוק אותו.

המספר שמישהו כבר טרח לספור

ארגון אשכולות, שמייצג בישראל זמרים, שחקנים, בדרנים ומדבבים, הקים ב־2022 קרן לסיוע לאמנים שנקלעו לקשיים כלכליים. לפי נתוני הארגון, בבדיקה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות", ב־2022 הוגשו בין שתיים לעשר בקשות סיוע בכל חודש. ביוני 2025 הוגשו 111 בקשות בחודש אחד. בין לבין נרשמה עלייה של כ־60 אחוז ב־2023, השנה שבה פרצה המלחמה, ועוד כ־60 אחוז ב־2025, וכמחצית מן הפונים היו מתחת לגיל 50 [1].

פרט אחד בתוך הכתבה הזאת שווה יותר מכל המספרים שבה. התהליך כולו נעשה בדיסקרטיות ושמות הפונים נשמרים בסוד, כדי להקל על אמנים להגיש בקשה. "יש אמנים שמתביישים", אומר שם זמר מפורסם שמסייע לעמית שנקלע לקשיים. "הרי פעם הם הצליחו, ופתאום הם צריכים כסף כדי להאכיל את המשפחה". מנכ"ל אשכולות, אורי רשטיק, מוסיף שאפשר להגיש בקשה למענק של עד 20 אלף שקל, אך תקציב הקרן מוגבל והיא מתקשה כיום לחלק יותר מ־3,000 שקל לבקשה [1].

כלומר: המסקנה הפרטית שמדובר בכישלון אישי שכיחה עד כדי כך, שארגון שלם בנה סביבה נוהל של חשאיות.

הרקע שבתוכו המספר הזה יושב

המספר של אשכולות אינו חריג בתוך המשק. סקר של המוסד הישראלי לדמוקרטיה, שנערך בקרב 1,236 משיבים בידי דפנה אבירם־ניצן ועומר כהן, מצא ש־54 אחוז מן העצמאים בישראל דיווחו על ירידה של כ־50 אחוז בהיקף הפעילות העסקית שלהם בעקבות המלחמה, פגיעה חדה יותר מזו שדיווחו עליה שכירים. אותו סקר הצביע על העצמאים כאחת מקבוצות האוכלוסייה שדורשות התייחסות מיוחדת, לצד האזרחים הערבים והמגזר השלישי [2].

וברמת המשק כולו, כדי שהמספרים האלה לא ייקראו בחלל ריק: מרכז טאוב, בדוח שכתבו פרופ' בנימין בנטל וד"ר לביב שאמי בדצמבר 2024, מראה שהתוצר ירד ברבעון האחרון של 2023 בשיעור שנתי של 4.1 אחוזים, ירידה קטנה יותר מן הצניחה של 8 אחוזים ברבעון השני של 2020, הרבעון הראשון של הקורונה. באותו דוח מוערכות ההוצאות הצבאיות ועלויות השיקום בשלבים הראשונים של המלחמה בכ־250 מיליארד שקל, כ־13 אחוזים מן התוצר [3]. ההשוואה הזאת חשובה למי שעבר את שתי התקופות. מבחינת התוצר הכללי הנפילה הנוכחית הייתה מדודה יותר מזו של הקורונה, ובכל זאת בשדה התרבות התמונה נראית אחרת.

איך הכסף נעלם, לא רק כמה

"השוק גרוע" הוא אבחון שאין מה לעשות איתו. מה שאפשר לעשות איתו משהו הוא המנגנון. כתבה של בארי דייויס ב"ג'רוזלם פוסט" מיולי 2026 בונה אותו מפי אנשים שמדברים בשמם.

יוסי זינגר, העומד בראש התאחדות האמנים הישראלית, מציין שהסכום המוקצה לתמיכה בתרבות בישראל עומד על 0.18 אחוז מתקציב המדינה, ולדבריו זה כנראה השיעור הנמוך מבין מדינות ה־OECD, שבהן ההוצאה הציבורית על תרבות עומדת בממוצע על 1.2 אחוזים מן ההוצאה הממשלתית. עדי שעל, ממקימי להקת המחול ורטיגו, נותן לנתון הזה ציר זמן: "במשך שנים זה היה 0.25 אחוז מן התקציב הלאומי, עכשיו זה ירד ל־0.18". זינגר מוסיף מספר שכדאי להחזיק לצד כל נתון קטן ופרטי: לדבריו למעלה מ־250 אלף בתי אב בישראל מתפרנסים משדה האמנויות, כולל הפקה, תאורה וסאונד [4].

ואיך זה נראה בפועל. ורטיגו, שמקבלת מן העירייה ומן המדינה מימון המכסה 45 אחוז מהוצאותיה, איבדה את מחצית ההכנסה שהיא מייצרת בעצמה, זו שהגיעה מהופעות בחו"ל. "זה נעלם. הם אומרים לנו שהם לא אוהבים אותנו, או שהם לא אוהבים אותנו ולא אומרים כלום", אומר שעל. טניה כהן־אוזיאלי, מנהלת מוזיאון תל אביב לאמנות, מתארת שהמוזיאון מקבל 45 אחוז מן העירייה ו־5 אחוזים או פחות ממשרד התרבות, ומוסיפה: "אי אפשר להביא תערוכות מחו"ל כי כולם מחרימים אותנו", ואז "צריך לסגור את המוזיאון ולאחסן את כל העבודות כי יש מלחמה" [4]. התיאור הזה נבדק גם במקור שני ועומד: כתבה של טליה בנון צור ב"הארץ" ממארס 2026 מספרת שבבוקר 28 בפברואר, עם הצופרים הראשונים של מלחמת איראן השנייה, הגיעו עובדי המוזיאון והורידו תערוכות שלמות שנתלו זמן קצר קודם לכן אל אזור האחסון המוגן [5].

והפרט שנוגע ישירות במי שעובד לפי הזמנות. נעם קוזר ולידיה מלטין, ממקימי בר־קיימא בירושלים, מלווים כ־60 להקות ואמנים ירושלמיים. קוזר מציין שהעירייה עדיין לא סיימה לגבש את תקציב 2026, ושואל איך אמן אמור לתכנן קדימה אם אינו יודע אם יהיה לו מימון לפרויקטים שלו. מלטין מוסיפה את התוצאה: "לכן יש כל כך הרבה פסטיבלים ואירועים באוקטובר, נובמבר ודצמבר. כי אז התקציב סוף סוף נקבע ויש כספים להוציא" [4].

זה חלק גדול מן ההסבר לחורים בלוח השנה של פרילנסר, ואין לו קשר לאיכות העבודה. מי שנקבע עבורו מתי יהיה תקציב, נקבע עבורו גם מתי תהיה עבודה.

ונתון אחד שנמצא בדיוק בעונה שבה עובדים אמני אירועים: מסיבות הפורים הגדולות בישראל נסגרו ב־2026 בגלל המלחמה עם איראן, ובמקומן חגגו במקלטים ובמסיבות קטנות [6]. פורים הוא שיא העונה למי שמצייר באירועים. שנה שבה הוא לא התקיים ברחוב אינה שנה שבה נגמרו ההזמנות בגלל התיק.

מה שהמקורות לא אומרים

התמונה אינה אחידה, וכדאי לומר את זה במפורש. באותה כתבה עצמה, אפי בניה, מנכ"ל בית הקונפדרציה, אומר שהמימון שהוא מקבל מעיריית ירושלים, ממשרד התרבות והספורט ומקרן ירושלים נשמר, ושהוא מרוצה ממנו [4]. מי שהשנה שלו עברה בשקט אינו מדמיין את זה, וקריסה גורפת אינה מה שהמקורות מתארים.

וכאן הגבול של הכתבה הזאת. חיפוש שנעשה לקראתה בשלוש זוויות שונות, בעברית ובאנגלית, על פני שני ימי מחקר, לא מצא תיעוד אחד של הכנסה של קריקטוריסט אירועים או של אמן חזותי שעובד באירועים בשנים האלה. כל מה שמופיע למעלה מדבר על אמנים מבצעים, מחול, תיאטרון, מוזיאונים, או על עצמאים בכלל [1][2][4]. מי שעושה בדיוק את העבודה הזאת לא ימצא בעיתונות אף אחד שנשאל על השנה שלו. ההיעדר הזה אינו הוכחה שלא קרה דבר, וגם אינו ראיה שקרה. הוא בדיוק מה שהוא: שדה שלא נמדד.

גם בצד הסיוע התמונה מדויקת פחות ממה שמבטיח חיפוש ראשוני. הקול הקורא של משרד התרבות והספורט לסיוע לאמנים במצוקה כלכלית, בסבב שהוגש עד 7 בדצמבר 2025, פתוח למי שהם אזרחים ותושבי ישראל בגיל 60 ומעלה, בעלי ותק של 15 שנים לפחות באחד מן התחומים מוסיקה, תיאטרון ופרינג', מחול, קולנוע או ספרות, ובעלי הכנסה חודשית ממוצעת שאינה עולה על 8,000 שקל. המענק המרבי עומד על 15,000 שקל [7]. אמנים חזותיים אינם מופיעים ברשימת התחומים כלל, ובנוסח הקול הקורא אין אזכור של המלחמה: זו תוכנית שנתית קיימת ולא מענק חירום. הסיוע הציבורי היחיד שעולה בחיפוש תחת הכותרת של אמנים במצוקה אינו מיועד לשדה הזה ולא נבנה בתגובה לשנים האלה.

מה שקריקטוריסט אחד כן אמר על עבודה בתוך מלחמה

הקול הקרוב ביותר שנמצא הוא של עמוס בידרמן, קריקטוריסט "הארץ" זה 25 שנה, בכתבה של עידו דוד כהן מפברואר 2024. זה מקצוע אחר מזה של מי שמצייר דיוקנאות חיים באירועים, וכדאי לא לטשטש את ההבדל: בידרמן מצייר קריקטורה פוליטית יומית לעיתון. מה שעובר בין השניים צר יותר, ומשום כך גם אמין יותר. "אין הבדל בין התפקיד של קריקטוריסט במלחמה לזמן רגיל", הוא אומר שם, ומיד מתאר מה כן השתנה: "בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היה איפוק גדול כי כל המדינה היתה בטראומה". הדמויות הצבעוניות שהיה מצייר בדרך כלל נאלמו או המתינו מבוהלות מתחת לשולחן, כפי שאייר את הממשלה בקריקטורה הראשונה שלו במלחמה. עד 8 בפברואר המצב השתנה, והוא כבר צייר את השרים במחלקה פסיכיאטרית סגורה [8].

מה שיש כאן אינו עדות על הכנסה. זו עדות על היד: מה היא מוכנה לצייר, ומתי. גם זה חלק מן העלות, והוא אינו מופיע בשום טבלה.

מה שהתיעוד מסדר, ומה שנשאר פתוח

מה שאפשר לסגור אחרי כל זה צר, ובכל זאת שווה משהו. הירידה בהכנסה בשדה התרבות בשנים האלה מתועדת, נמדדה בידי גוף שמייצג אמנים, ונרשמה גם ברמת המשק [1][2][3]. המנגנון שמייצר אותה מוכר בשמו: תקציב ציבורי שהצטמק, החרמה שסגרה הופעות בחו"ל, תיירות נכנסת שנעלמה, לוח שנה שנקבע לפי מועד אישור תקציב, ועונה שלמה שלא התקיימה ברחוב [4][6]. שנה אחת כזאת אינה חוות דעת על תיק העבודות.

ומה שנשאר פתוח צריך להיאמר בלי ליפוף. לדעת שזו השנה ולא היד אינה משלמת שכר דירה. הסיוע שקיים קטן, ובחלקו אינו פתוח לשדה הזה [1][7]. ואיש לא מדד את השדה של אמני האירועים החזותיים, כך שאין כאן המלצה מבוססת על מה לעשות בשנה הבאה. מה שיש הוא אבחנה אחת, והיא כן משנה מה עושים אחר כך: מי שמפרש נפילה כזאת כפסק דין על היכולת שלו מקבל החלטות על בסיס נתון שגוי.

וכשחוזרים לעבוד על מה שכן נמצא בשליטה, בניית תיק עבודות היא עבודה של עריכה, תיעוד וסדר, ואינה מדד להצלחה בשוק של שנה מסוימת.

קריאה לפעולה: שיחה קצרה מספיקה כדי לדעת אם זו הדרך הנכונה.

מקורות

[1] רז שכניק, זינוק במספר האמנים שנקלעו לקשיים כלכליים ופונים לעזרה, ynet. נתוני ארגון אשכולות: היקף הבקשות לסיוע, תקרת המענק, והדיסקרטיות שסביב ההגשה.

[2] Raquel Guertzenstein Frohlich, סקר המוסד הישראלי לדמוקרטיה על הפגיעה בעצמאים, The Jerusalem Post. היקף המדגם, שיעור העצמאים שדיווחו על ירידה, והקבוצות שהסקר סימן.

[3] Benjamin Bental, Labib Shami, Israel's Economy 2024: A Nation at War, Taub Center. הרקע המשקי: ירידת התוצר, ההשוואה לקורונה, ואומדני עלות המלחמה.

[4] Barry Davis, War, boycotts, and shrinking budgets push Israeli culture to the brink, The Jerusalem Post. חלקה של התרבות בתקציב, ורטיגו, מוזיאון תל אביב, בר־קיימא, ובית הקונפדרציה.

[5] Talia Banon Tsur, Can Israel's Culture Sector Survive the War?, Haaretz. אימות עצמאי להעברת התערוכות לאחסון מוגן. פסקת הפתיחה בלבד נגישה ללא מינוי, ורק היא שימשה כאן.

[6] Avshalom Halutz, Purim in Israel Was Canceled Because of the Iran War. Or Was It?, Haaretz. סגירת מסיבות הפורים הגדולות ב־2026. פסקת הפתיחה בלבד נגישה ללא מינוי.

[7] קול קורא לסיוע לאמנים במצוקה כלכלית 2025, משרד התרבות והספורט, בפרסום איגוד הבמאיות והבמאים. תנאי הזכאות, התחומים הנכללים, ותקרת המענק.

[8] עידו דוד כהן, איך יוצרים קריקטורה בימי כולרה?, הארץ. דברי עמוס בידרמן על תפקיד הקריקטוריסט במלחמה. פסקת הפתיחה בלבד נגישה ללא מינוי.